<h1>ראבי"ה סימן תתקע"ו</h1>
<h2>דף לט:</h2>
מורי הרב, אני לא דנתי לפניך לאסור היבמה הזקינה על היבם, אני דנתי להקדים חליצה לייבום. אע"ג דבעלמא מצות ייבום קודם, ריבה בספרי עקרה וזקינה למצות חליצה להקדים. ולא תקשי השתא מן התוספתא [פ"ב ה"ד], ולשון התוספתא מוכיח. דקתני, עקרה וזקינה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות, ולא קתני בסתם, ושאר כל הנשים, והויא עקרה וזקינה בכלל. אלא משום דלא דמי חליצתן ויבומן להדדי. דעקרה וזקינה חליצתן קודמת ושאר נשים ייבומן קודם. דומיא דסיפא, דקתני, יש חולצין ומייבמין וכו'. וקתני, סריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין, דמצות חליצתן נמי קודם, דקתני בהו, אם בעלו קנו, בדיעבד. והשתא נמי דאתי שפיר דכייל נמי בהדייהו זקן, משום דאין מצות ייבומ(י)ן קודם, ולא נאמר בכדי נסיב ליה. וכפסק רבינו (שמואל) [שלמה] בפ' החולץ דעל כל אמתלא דברים ניכרים אין חוסמין אותה. מצאתי בתשובת גאונים כלשונו, אם על אמתלא כזו דניכר לרבים איניש קפדנא, וכיון דלא מכוין נמי להקמת זרע נימא ממונא חזא בה ובעי למיכלא מינה, אם חוסמין או לאו. ואני סבור לרבנן, הכונס לשם עושר, אי לא טוענת לא טענינן לה ויקדים מצות ייבום, ואי טענה אין חוסמין ואין כותבין עליה איגרת מרד. וההוא דפ' אע"פ [ס"ד ע"א] ה"פ, אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא, כאן במשנה ראשונה, שהיו מתכוונים לשם מצוה, כותבין, וההוא דשמואל במשנה אחרונה. ואפי' לרבנן דאמרו מצות ייבום קודם, היינו אם שניהם רוצים, אבל אם מורדת (להוליכם) [מלהתייבם] מודו רבנן [כיון] דאין מתכוונין לשם מצוה כולי האי לא עבדי' דניכתוב אגרת מרד. ופי' זה למדתי מתוך לשון תשובת הגאונים. וגם בספר הדינין של זקיני ראיתי שהשיב דכותבין איגרת מרד על הזקינה, לסוף חזר בו וכתב דכופין לחלוץ אם לא יוכלו להטעו'. גם על זה פקח עיניך, מורי. אם אמרה לבעלה לעשות לה תקנה שיהו נכסיו שפויין בידה בלא עירעור היורשין, וכתב לה כל נכסיו ואחריך חפץ פלוני לאחד מיורשי פלוני, אם אומד הדעת מכרעת שנתן לה מתנה גמורה ולא עשאה אפיטרופס שאם עשאה אפיטרופס מה לו לומר אחרייך תני חפץ פלוני לפלוני אחד מיורשיי. והלא בחייה יירש. ואם תימצי לומר דעשאה אפיטרופס כיון דמילתא בלא טעמא הוא, גוף החפץ ששייר ונתן לאחרים, משום דאמרי' [ב"ב קל"ו ע"ב], אחריי' שאני, דמשמע דבמקום אחריך הוי קניין פירות כקניין הגוף, ומספקא לי אי הוי שייור או לא. וזה שאני שואל לפירוש רבי' שמואל, שפי' [שם קל"א ע"ב], כתב נכסיו לאשתו ולאחר, דאו או קתני, אבל מקצת לאשתו ומקצת לאחר הוי שייור. ודוק בפי' ותשכח. וגם מה ששייר לצדקה או להקדש, מי אמרי', מה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט, והוי שייור, כאילו נתן מקצת לאשתו ומקצת לאחר דהוי שייור, כדפי' רבי' שמואל. ובשעת המתנה הזכירוהו מאחיו ולא רצה לתת לו כלום כי היה שונאו, והיינו הוכחה שנתן למי שנתן מתנה גמורה. ותאיר עיניי, מה מורי מקובל על גירסת רבי' שמואל, שגורס ביש נוחלין בדרב עוירא, בכולהו קני לבד מאשה אצל האחין. וברוב ספרים כתוב, לבד מאשה אצל הבנים, וכן מוכח במסקנה. ועל כל קוץ וקוץ ישיב אדוני בלי רישול. שמחה בר שמואל.
גולת הכותרת, עטרת ישראל, עמוד הימיני, יסוד עולם, פטיש המפוצץ, מחלק מים לכל אגפיו, רבינו ר' שמחה וששון ישיגו, כחשקי אשר על החתום, אוהבך ותלמידך. מורי, נסוחה (בידו) [בידי] ושאילתך אם מותרת ליבם הזקנה או לאו, ועל זאת השיבותי. ועלז לבי שכיוונתי לדעתך שמותרת, כי היתה רפוייה בידי מפני פתרון רב[ינו] הילל ורבי' זקיני שפירשו בספרי וסיתמו הדברים, כמו שכתבתי בכתב הראשון. ומה שכתבת עתה בתשובה זאת, דאע"ג דזקינה מותרת ליבם אשמעי' בסיפ[רי] וגם בתוספתא דמצות חליצה קודמת אפי' לרבנן דפליגי על אבא שאול, כההיא דסיפא דזקן וסריס אדם דחליצתן קודם, כדקתני, אם בעלו קנו, בדיעבד, לאו הוכחה הוא. דאם בעלו קנו אפצוע דכא קאי, אבל זקן וזקינה הרי הן ככל הנשים והאנשים, דאיכא פלוגתא דרברבתא אי כופין למצות חליצה או כופין למצוות ייבום. והדברים מרובים ואדוני ידע הכל. אך מה שכתבת פי' ההוא דאע"פ [ס"ד ע"א], דאפי' לרבנן דפליגי אאבא שאול דאמרי מצות ייבום קודמת, מכל מקום איגרת מרד אין כותבין, זה אין נ"ל. שאם כן מי דחק התלמוד לאוקמי דשמואל כמשנה אחרונה, אפי' כמשנה ראשונה מצי לאוקמי הך דשמואל דאין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם, וברייתא פליג וסבירא לה דלמשנה ראשונה כותבין מאחר דייבום קודם. ותו, דחזרו לומר דייבום קודם דאוקימנא בהחולץ [ל"ט ע"ב] כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול, משמע הלשון, וחזרו לסברת משנה ראשונה דאפי' לשם נוי ואישות מותר לייבם, ולמשנה ראשונה פשוט בפרק אע"פ דכותבין איגרת מרד. ודבר זה אין נ"ל. וסעד לדבריי מצאתי בפי' האלפסי, והנה לשונו. שמואל סבירא ליה כמשנה אחרונה, וליתה למשנה אחרונה, (וגרסי') [דגרסינן] בהחולץ, א"ר יוחנן חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה, וכו' עד, מעיקרא סברי כאבא שאול ולבסוף סברוה לה כרבנן. וכיון דלבסוף סברוה כרבנן נפקא לה משנה אחרונה מהילכתא ובטלה לה מילתא דשמואל דאמר, אין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם. והא מילתא דכתבינן פלוגתא דתרתי מתיבתא. חדא מתיבתא סבירא ליה כשמואל דלא הוי מורדת, ומתיבתא אחרינא סבירא ליה כדכתבינן דהויא מורדת. וסבירא לן הכי, וטפי מסתבר, וכוותיה עבדינן. עד כאן לשונו. ולא אכחד מאדוני כי ראיתי שאבא מרי נ"ע כתב שיש מחלקין בין כתובה לתוספת כתובה. וזהו לשונו ויסודו. ראיתי בתשובת גאונים דיבם שרוצה לייבם אפי' לשם נוי או לדבר אחר הרשות בידו, דקיימא לן כחזרו לומר, וכרבנן דאמרי, יבמה יבא עליה מכל מקום. והיבמה המסרבת בדינא דמורדת דיינינן לה, דתנן [כתובות ס"ג ע"א] המורדת, וכו' עד, ואפי' שומרת יבם. ומדכייל יבמה בהדי נשואה ש"מ דדינא חדא אית להון לדונם כמורדת. ולית הילכתא כשמואל דאמר, אין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם, דשמואל כמשנה אחרונה, ואמרי' בהחולץ, חזרו לומר כרבנן דייבום קודם. וכיון דחזרו לומר דמצות ייבום קודם אי מימרדא לית לה כתובה. ודווקא כתובה, אבל נדוניא אית לה, דהכי אתקינו רבנן בתראי במורדת, למשקל כל מאי דתפיסה מיניה דבעל ומיתן לה גיטא לאלתר, ולא להשהותה כדין התלמוד, כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה. והוא הדין ליבמה, דכל מה דאית לה מנכסי בעלה מהדרה ליה ליבם ויבם חליץ לה לאלתר, ונכסין דעיילת לבעלה דידה נינהו, ע"כ דברי הגאון. ובתוספות דקידושין בשם רבינו יב"א, ויבמה בעל כרחה [קידושין י"ד ע"א] לעניין דינא תנן. ור"ת פסק, מצות חליצה קודמת. (וכהנדון) [ובהנידון] שלפנינו שהיא זקינה ראוי ליראי השם להעמיד הדבר על האמת והשלום ולפשר ביניהם. ולא ראיתי רבותיי נוהגין לכוף לייבום אפי' ילדה, משום פלוגתא דרברבתא הוא. וכל שכן זאת הגברת שהיא זקינה. ומה שכתב הגאון דכל מה דאית לה מנכסי בעלה מהדרי' ליה, נ"ל שכך רוצה לומר, אם היא תובעת לחלוץ והוא לייבם, אע"ג דמצות יבום קודם, תקינו רבנן סבוראי דמהדרא ליבם מה שיש לה מנכסי בעלה כדי שיתרצה לחלוץ. והיינו דמסיים, וחליץ ליה יבם. ותקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה. אבל אם היא זקינה ואינה חפיצה בחליצה או ילדה ואינה חפיצה בחליצה ויבום, שקלה כתובה מנה מאתים וגם התוספת עד גמירא, לדברי הפוסקין כשמואל. ואם כיוונתי תודיעני הן או לאו.
ועל ששאל הרב, היכא שכתב לה כל נכסיו לבד מחפץ פלוני שיהא אחרייך ליורשיי. נראין הדברים דכיון דאחרייך שאני והוי כקניין הגוף אפי' לרשב"ג [ב"ב קל"ז ע"א], ואפי' לריש לקיש דקיימא לן כוותיה בהחולץ [ל"ו ע"ב], ויכולה למכור בהיתירא. שדווקא המשיא עצה למכור כרשב"ג הוי רשע, אבל המקבל מתנה הוי פיקח, שמחזר בתקנתו. ותו, דקיימא לן כההיא [ב"ב קכ"ה ע"א] דאי קדמה (סיכתא) [סבתא] וזבינה זבינה זביני. וכיון דבידה למכור החפץ נראה לנו דלא הוי שיור, ועשאה אפיטרופס אפי' לפי' רבינו שמואל שפירש אשתו ואחר, דאו או קתני. ובזה נראה לנו כדברי אדונינו, שהשיור ששייר לצדקה או להקדש הוי שייור. וגם מה שגילה שלא רצה לתת לאחיו מפני שנאה טמונה שבלבו, נראה דהוי טפי מאומדנא שבליבו לתת לה מתנה גמורה, ולא דמי לדברים שבלב, כי כל האומדנות אינם שוות, יש אומדנא שהיא כברור לכולי עלמא. ויש ראיות הרבה, ולא הוצרך להאריך. על הגירסא ששאל הרב. רבינו שמואל גורס, בכולהו קני לבד מאשה אצל האחים, וברוב ספרים גרסינן לבד מאשה אצל הבנים, ואמרת דכן מוכח במסקנא. ההיא מסקנא דנקט [קל"ב ע"א], רב עוירא מוקי להו בכולהו, לאו הוכחה, דאיידי דגרסי' בדרב עוירא בכולהו קני נקט נמי הכא בכולהו. ואם שגיתי הבינני. ופר"ח דההיא דאחרייך דרשב"ג דלא כריש לקיש, ופסק דהילכתא כר'. והביא ראייה מתלמוד ארץ ישראל [ב"ב פ"ח ה"ט] שפסק שם הלכה כר', וכריש לקיש קיימא לן בהחולץ [ל"ו ע"ב] ושיטתיה כר'. ושאר כל רבותי', האלפסי ורבי' שמואל ורבי יצחק בר' מרדכי ואבא מרי, כולהו פליגי על פר"ח, דסביר' להו דלריש לקיש נמי אית ליה דרשב"ג. ואע"ג דרבי יוחנן הוא דפסק בגמ' דידן כרשב"ג, מיהו ריש לקיש נמי מודי בה, כדפרשית לעיל. וכן דעתי נוטה. ולא קיימא לן כרב הונא דאמר [ב"ב קכ"ה ע"ב], כל האומר ואחרייך כאומר מעכשיו דמי. ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. אבי העזרי.
